זימון מחדש: דגנית ברסט, תמר גטר, נורית דוד ומיכל נאמן
תפריט ראשי- תרבות
דלג על תפריט ראשי- תרבות
מה חדש?
דלג על מה חדש?
עצור

מה חדש?

לוח אירועים
דלג על לוח אירועים

אירועי היום

לכל אירועי החודש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

זימון מחדש: דגנית ברסט, תמר גטר, נורית דוד ומיכל נאמן

 

 

אוצרת: אילנה טננבאום
פתיחה: יום חמישי, 6.2.14 בשעה 20:00
נעילה 30.4.14

שיח גלריה: יום שישי , 14.2.14 בשעה 10:30

 

 

RE-SUMMONING: Deganit Berest, Tamar Getter, Nurit David and Michal Naaman
Curator: Ilana Tenenbaum

Opening Hours: Sun-Thu 9:00-12:00, 16:00-20:00

Reizel Cultural Center, 12 Geula street Kfar Saba, Tel' 09-7649303

 

 

לחצו על התמונה להגדלה:

 

 

זימון מחדש: דגנית ברסט, תמר גטר, נורית דוד ומיכל נאמן

 

אילנה טננבאום

 

התערוכה מפגישה מחדש ארבע פיגורות מרכזיות באמנות הישראלית: דגנית ברסט,
תמר גטר, נורית דוד ומיכל נאמן. ארבע האמניות פורצות הדרך נכנסו לשיח האמנות בשנות השבעים, חוללו שינוי ברצף הקנוני שהיה עד אז גברי בעיקרו, והעמידו קנון שהוא גם של נשים. בעבודות המוצגות בתערוכה מופיע תחביר של קולות שונים, ציטוטים והפניות תרבותיות, קטעי מראות ומבנים החושפים למעשה את אי-היכולת לבטא את חוויית העולם הרוחנית והפיזית העכשווית כמושתתת על תבנית סדורה.

נורית דוד מציגה שבע עבודות מסדרות שונות שנוצרו בין השנים 2002-1987. החל מהציורים המוקדמים החומריים דמויי המפות מלאי העקבות – דרך הדיוקנאות העצמיים המוכפלים, הממוקמים בחללים סגורים של חדרי מדרגות והמעלים תחושה גופנית לא נעימה – ועד לתיאורי הנוף הפתוח, לצד גינות מעובדות ודמויות העוסקות במלאכות שונות - בונה דוד עולמות ציוריים שנראים קוהרנטיים במבט ראשון. למעשה הם מורכבים מפיסות של מציאויות שונות, המונחות זו לצד זו באופן המייצר לעיתים עולם פנטסטי, חלומי, אך גם מעלה תחושה מטרידה של אי-נוחות. כך למשל בציור 'בניית בית קיץ II' מתגלה עולם מרובה פרטים. נוף נפתח מאחורי מחיצה יפנית המגדירה מעין חצר ביתית בה שתי דמויות אורגות, פניהן מוטות בתנוחת הערצה השאובה מציור רנסנסי. גם הנוף מורכב ממקטעי נוף שונים: הרים לצד הכנרת, הר דמיוני, מבנה טחנת קמח מקנדה, שברים של מראות, נופים ותרבויות שונות החוברים לעולם קסום ועשיר אך שתפריו מתעתעים. במרחב הציור של דוד, מתקיימת נוכחות גופנית טקטילית: מבנים, דרכים ונופים. מבנים ששייכים לראשית המודרניזם, ולעיתים קשורים בהיסטוריה האישית של האמנית. הבדיה והאמת של הזהות האוטוביוגרפית ושל הציור נרקמות מיצירה ליצירה, נבנות נדבך על נדבך, ובה בעת פורמות מסורת עתיקת יומין (כגון 'ספרי השעות') של תיאור נופי נפש והוויה דרך מראות נוף ומלאכות שונות. 

 

נורית דוד: "בניית בית קיץ II (לפי "יום אחד באביב" מאת איזומי קיוקה), 2006
שמן על בד, 160X200ס"מ, צלם: רם ברכה

באדיבות גלריה גבעון

 

עבודותיה של תמר גטר מתקיימות בין תנועה וירטואוזית לעצירה. בעבודות מופיעים חלקי ארכיטקטורה וחפצים, דמויות חסרות איברים במצבי קיפול או מראה, תוך חזרתיות והעתקה. גטר מציגה שתי עבודות חדשות שנעשו במיוחד לתערוכה, ועבודת וידיאו בשם 'נערת רוגטקה' (2004). גטר מוותרת מראש על בניית עולם תמונתי ומסמיכה דימויים שונים זה לצד זה. במקרה זה, בין היתר, את רישומיה שנעשו לפסלו של אוגוסט רודן,  'איריס שליחת האלים' (1890 לערך): טורסו בתנועה של רקדנית בעלת יד אחת בתנוחה חושפנית של אגן הירכיים וערוותה, והיא רושמת אותו פעמים רבות עד שהוא הופך להיות שלה ומוטבע בגופה. בפעולה עוצמתית, טוטאלית, נרשם הדימוי על פני רצועת הגומי השחור כעקבות של פעולה. הגומי השחור מהווה מצע למספר דימויים הנרשמים בזה אחר זה כסטריפ המתפתח בזמן. חלק מהרישומים נוצר בכיסוי עיניים, בתנאים מגבילים, תוך ויתור על תוצאה סופית, ואימון היכולת לאמוד מרחקים ויחסים. האובייקטים המופיעים על גבי הסטריפ מוכרים במעומעם, אך מצד שני אינם דומים לשום דבר מוכר. בעוד הציורים מציגים עקבות של זמן של משך פעולה, הווידיאו, שבמהותו הוא מבוסס על זמן, מואט לכדי "ציור". עבודת הווידיאו 'נערת רוגטקה', מורכבת ממספר פריימים מתוך הסרט 'רוצחי הקונג פו' של טיירון הסו. הפריימים המעובדים במחשב נמתחים לאורכן של שמונה דקות לערך. המתיחה הופכת אותם למעין ציור המשתנה לאיטו, עניין שמועצם גם על ידי צביעה וציור של חלק מהפריימים. כצופים בסרט, אנו מתמקדים בדמותה של נערה צעירה פצועה. פניה יפות, מביעות כאב, והיא מתרוממת לאיטה, מכוונת בריכוז רב, ואז יורה אבן ברוגטקה לעבר תוקף הנמצא מחוץ  לפריים בדיוק מרבי. פעולה שבאופן סימבולי מהדהדת את תהליך העבודה של גטר.

 

תמר גטר:

Drop-Leaf Table 1 (פרט), 2013
פיגמנט יבשים ורטובים על פוליאוריתן וכותנה

 

עבודותיה של דגנית ברסט עוסקות בהתבוננות ובחוויית העמידה מול או בתוך, המקבלת בעבודותיה פירושים שונים: עמדת המדען מול הטבע, המתרחץ מול הים, הצופה בנוף והצופה בעבודה. ביחס לעמדות אלו מעלה ברסט שאלות לגבי עצם האפשרות לדעת, ההכרה ואובדנה, הרציונאלי והלא מודע, בין צורה בעלת סדר אורגני או מפלצת מיתית. היא מערערת על ייצוג המציאות, תוך שיבוש היחס בין דימוי ומידע. ברסט מציגה שבע עבודות משלוש סדרות שונות: 'ג'ולות' (1995-7), 'כוסות וכתמים' (2004) ו'פני הים' (2008). עבודתה מאופיינת בסדרתיות ובחזרתיות. תוך שימוש בטכניקות של צילום כפוטוגרמה, או אפשרויות דיגיטליות של פיקסליזציה, מייצרת ברסט אופק נסתר, ומלאכת הפענוח מביאה את הצופה להשתהות מול העבודה. כך, למשל, בסדרת 'פני הים', מופיעה דמות הצוללת למים, מחציתה בתוכם, נתונה במצב של סף, בין פנים לחוץ. הדימוי עובר תהליך של פיקסליזציה, שבו מגדירה ברסט את גודל הריבועים, ובאמצעות עיבוד במחשב (פילטר הפיקסליזציה) היא מייצרת בתוככי הריבוע ממוצע צבעוני של האינפורמציה הצילומית. בעוד שבתהליך של זום-אין אנו מתקרבים לתוך הדימוי, וחלק מהאינפורמציה הוויזואלית אובדת, הרי שכאן נשארת כל האינפורמציה על גבי התמונה, אך היא עוברת תהליך של הפשטה והשטחה. פעולת הזום-אין – ההתקרבות וההתרחקות הדרושה על מנת להבין את הדימוי – מבוצעת בפועל על ידי הצופה. באופן זה מדגימה ברסט את דרכי ההתבוננות בעידן האלקטרוני, תוך משא ומתן עם ייצוגיו ועם דרכי ביטויו במדיה.

 

דגנית ברסט:

DIVER #2, מתוך "פני הים", 2008
תצלום צבע, הדפסת פיגמנט על נייר ארכיבי, 112X117 ס"מ
באדיבות האמנית וגלריה ג'ולי מ.


מיכל נאמן מציגה שש עבודות מהשנים 2004-1998 ו-2012. עבודותיה בנויות כהכלאה בין ציור וטקסט. מתקיימים בהן קיטועי גוף, משחקי שפה שונים וטקסט הפועל לכאורה כאמצעי להבנה. חלקים מתוך עבודה אחת מופיעים בעבודה אחרת, צורות ומשמעויות מגולגלות מעבודה לעבודה. הקולאז', לדבריה, מייצר מהלך לבירינתי של מיטוט גבולות בין זהויות פנים וחוץ. בעבודות מתקיימים זה לצד זה איזכורים תרבותיים לצד ספקטרום של פרקטיקות מיניות. כך למשל מופיע באחת מהעבודות בתערוכה: 'Witz 3X, 2012, משפט מתוך שירו של ט.ס. אליוט - Gerontion, 'מילה בתוך מילה', בו עולה קולו של דובר בא בימים המתאר מצב של אחרי מלחמה ושל ציביליזציה מתפוררת. תיאור דמות היהודי בשיר, נתפס בחלק מהפרשנויות כגילוי של אנטישמיות. נאמן מדגימה את המצב של מילה בתוך מילה באופן ליטראלי על ידי פירוק של שלוש מילים בעלות סיומת witz: פון קלאוס וויץ – איש צבא פרוסי שכתב על תורת המלחמה, אושוויץ - מחנה השמדה, וטשרנוויץ - עיר הולדתו של פול צלאן על גבול רומניה ואוקראינה. הטקסט מעלה שברים של התרחשויות וזיכרונות של טראומה שחוברים בעבודה למשמעויות תרבותיות אחרות: המלה witz, היא מונח מרכזי ברומנטיקה הגרמנית שמשמעותו ידע מסוג אחר. במעשה הפירוק יש גם אלמנט של משחק, של פיקחות – wit (באנגלית). הטקסט מופיע על גבי הדימוי שנבנה מפעולה חזרתית של ציור והסתרה על ידי רצועות של מסקינטייפ. רצועות הדבק ערוכות במבנה של פירמידה, שכמו קובר את הדימוי מתחתיו. זהו דימוי עוצמתי, בו אין ביכולתו של סרט ההדבקה להכיל את נוזלי הציור הניגרים תחתיו. הנזילה מאזכרת נוזלי גוף ובה בעת היא מהווה מחווה של ציור (כגון זו של המופשט האקספרסיוניסטי).

החקירה ארוכת השנים של מעשה האמנות – יצירת הדימוי, אופני תיאור וייצוג – ממקמת את ארבע האמניות בלב העשייה האמנותית בישראל בארבעים השנים האחרונות. עצם כינוסן יחד, מזמן תהליך צפייה והתפענחות מורכב, דרך חתך יצירות שניסחו שפה חדשה. 

    

מיכל נאמן:

Monogram (I see myself) ,1989 - 2005
שמן על בד, 150X180 ס"מ, צלם: אבי חי

באדיבות גלריה גורדון

הדפסשלח לחבר
קידום אתרים
דלג לתוכן העמוד