תערוכה: צבעים במים
תפריט ראשי- תרבות
דלג על תפריט ראשי- תרבות
מה חדש?
דלג על מה חדש?
עצור

מה חדש?

לוח אירועים
דלג על לוח אירועים

אירועי היום

לכל אירועי החודש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

תערוכה: צבעים במים

פתיחה: יום שלישי 17.2.15 בשעה 19:30
 

 צבעים במים

ציור מקומי עכשווי בצבעי מים

 

אוצרת מאירה פרי-להמן

 

FLUID COLOR
CONTEMPORARY ISRAELI WATERCOLOR

 

CURATOR: MEIRA PERRY-LEHMANN

 

שיח גלריה ב-24.2.15 בשעה 19:00
שיח גלריה ב-22.3.15 בשעה 19:00

 

 

 

 לילה
 זמן קצוב
 הוא שומר אותי דרוכה ומרוכזת
 טוטאלי
 שובב
 רך ונספג
 תוקפני
 מחייב דיאלוג
 להבין לליבו
 לקבל גחמותיו
 ולנשום
 רגעים של חסד
 מדיטטיביים במהותם
   *
 דיו על נייר
 טכניקה לאמיצים  

 

רחל רבינוביץ, דפנה, 2014

 

במחצית הראשונה של המאה שעברה היו צבעי המים אמצעי הביטוי הנפוץ והמקובל בקרב אמנים בארץ, אמצעי אשר ליווה את המדינה בהתפתחותה ותיעד את נופיה המשתנים. אמנים שהגיעו לארץ מאירופה המוצלת, הוכו בסנוורים על-ידי האור היוקד בארצם החדשה. מזג האוויר הנוח איפשר להם לצייר בחוץ, וצבעי המים השקופים, הנוחים לנשיאה, הזולים במחיר והמהירים להתייבש, נמצאו כמדיום שהתאים לביטוי עוצמתו של האור. גם התמזגותם של צבעי המים הרטובים סימלה עבור האמנים את התמזגותם שלהם בנופיה של הארץ החדשה. אמנים כיוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, לא זנחו מאז את צבעי המים, וגם כשיצרו בצבעי שמן הם סיגלו איכויות ששאלו מצבעי המים כקווים נוזלים, צורות אמורפיות ושקיפות.
 בשנת 1998 הוצגה במוזיאון ישראל, ירושלים, התערוכה 'טובל במים טובל באור, מאה שנות צבעי מים בישראל', שלוותה בקטלוג מקיף ורב דימויים, ואשר הדגישה את המקום המיוחד השמור ליצירה בצבעי מים באמנות הישראלית. אומנם צוטטה שם תלונתו של נתן זך על כך ש"האקוורל הארצישראלי והישראלי הפך מאמנות מוליכה וחלוצית לאמנות נידחת, כמעט פסולה [...]",אך כמות הדימויים ואיכותם הוכיחה אחרת.
 לדברי הפילוסוף הצרפתי גאסטון באשלאר (1962-1884), שני מרכיביהם של צבעי המים – הצבע והמים – טעונים במשמעויות ובסמליות. המים, אחד מארבעת יסודות הטבע בתרבות המערבית, קשורים לזרימה, לאינסופיות, להיטהרות, ואף לדמיון חומרי נטול צורה. צבעי המים, יותר מכל מדיום אחר, שימשו לתיאור העולם הנראה – הטבע והנוף. בהיותם מדיום ציורי ולא קווי, הם מתאימים בעיקר לתיאור התרשמות כללית. צבעי המים מיוחדים גם בהיותם מדיום עם חיים משל עצמם: מרגע שהניח האמן את הצבע על הנייר, אבדה לו השליטה בו, בעיקר בהנחת צבעים רטובים על צבעים שטרם התייבשו, ותהליך היצירה נמשך מכאן כמעט מעצמו, כשהאמן צופה בו מן הצד. צבעי המים דורשים שליטה מרבית במכחול, בשל אי היכולת למחוק או לתקן, ומכאן נובעת מחויבות מוחלטת מצד האמן.
 באוקטובר 2013 פירסם גדעון עפרת בבלוג שלו 'המחסן של גדעון עפרת – ארכיון טקסטים', את מאמרו 'האקוורליסטים של שנות האלפיים', בו עמד הכותב על השינויים שחלו בציורים בצבעי מים במאה ה-21. בעבר, תיאר את הציור בצבעי מים כ"רוגע, בולע כאם גדולה, מרגיע כמי-שפיר, אביבי, משובב ונאווה [...] מזמין אותנו לחוויית ההיטהרות, הטבילה בשלולית, אשר עכורה ככל שתהיה, הריהי בהירה ומתבהרת". בטקסט מ-2013 הוא מתאר את השינוי שחל בסוג ציור זה ומסכם: "לא עוד מי אגמים ונחלים הם מימי האקוורל החדש, כי אם מי תהום שזוהמו, מי שפכים. לכל היותר – שלוליות חורף".
 התערוכה הנוכחית של ציורים בצבעי מים נחלקת לשתיים: בחלק הראשון שכותרתו 'איזכור', מוצגות אחת עשרה יצירות של שבעה אמנים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20: נחום גוטמן, חיים גליקסברג, יוסף זריצקי, מרדכי לבנון, פנחס ליטבינובסקי, אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. הללו מייצגים את צבעי המים היפים, הטהורים, המתארים, המתרשמים, שנוצרו בעיקר על-ידי אמנים שעלו ארצה מאירופה. צבעי המים ביטאו את התרשמותם מנופי הארץ, מאורה ומצבעיה. בחלק הארי של התערוכה מוצגות כחמישים יצירות של תשעה אמנים, שיצירותיהם אינן מתרכזות ב'נראות', אלא ב"עולמם הנפשי האישי, עתיר המסתורין והמועקה [...] האקוורלים שלהם צופים פנימה לנשמתם, בעודם צוללים בבדידותם אל בריכתם הקטנה". 

 

יחזקאל שטרייכמן, דמות נערה, שנות ה-50 של המאה העשרים

 

עמי פייצ'ביץ׳ עבד במוזיאון ישראל במקביל ללימודיו באקדמיה לאמנות בצלאל. הוא עבד כעוזר טכני, שעסק בהכנת יצירות לתערוכות ותלייתן. לדבריו, כשעבד על הכנת היצירות לתערוכת צבעי המים בשנת 1998, עורר בו המדיום עניין כי מצא אותו חופשי. בשנת 2004 הציג תערוכה של צבעי מים בגלריה טל אסתר בתל אביב. את הציפורים, שכמה מהן מוצגות כאן, התחיל ליצור ב-2007. יופיין מועצם באמצעות צבעי המים, אך הן נראות כמוטציות שסבלו מהחיים בעיר, ולכן הפרופורציות שלהן מוזרות, ולפעמים הן אינן מסוגלות לעוף.

 

יוליה פריידין, אמנית רב תחומית שעוסקת גם בריקוד, מציירת בצבעי מים מאז ילדותה. בציוריה יש תנועה רבה ותנוחות בלתי אפשריות של הגוף.

 

מיכל בקי נעה בעבודתה בין צבעוניות לשחור-לבן. השיבה לצבע כוללת את צבעי המים. את תכונת השקיפות של צבעי המים היא רואה כמגבלה, שכן היא עובדת בשכבות. כלומר: כיסוי וגילוי. לדבריה, בתקופת העבודה על היצירות בצבעי מים היא התעניינה "במראה דירות עירוניות בלילה: מן הרחוב נשקף הסלון. גיבוב של רהיטים ודמויות, רובם בכמעט צללית, חלקם צורות או צבעים, שמה שעומד מאחוריהם אינו נהיר לגמרי. מקור ההשראה העיקרי לסדרה הוא זיכרון עמום של ספרי ילדים מסדרת Little Golden Books. אני זוכרת את המתיקות שלהם, את אווירת העיירה האמריקאית, ילדים אינדיאנים ויחסים קרובים של חיות וילדים".

 

מיכל בקי, ללא כותרת, 2005-2003

 

טלי בן בסט הגיעה אל צבעי המים דרך הצילום והנייר. ציורי הנשים גדולי המימדים שלה נראים כמדווחים על מה שהיא חושבת ורואה בעיני סיוטיה. הבעתן עוברת דרך הפרופורציות המוגזמות, מילוי הדף עליו צוירו וחסרונו של כל רמז למיקום.

 

רותי בן יעקב נמשכה תמיד לצבעי מים ובתחילת שנות ה-90 התחילה לעבוד במדיום זה. היא הושפעה מציורי צבעי המים של האמן הגרמני גרהרד ריכטר, ולפעמים היא יוצרת פירושים או גרסאות חדשות לציוריו. בעשור האחרון היא חדלה לצייר את הנראה בחוץ, והתמקדה בפיתוח המבט פנימה. לדבריה, "בציור בצבעי מים כל רכיבי הדימוי והפעולה הם דיפוזיים. משיחות המכחול, המגע על הנייר, הקווים, הכתמים, הצבעים. [...] התנסות ומקריות מאפיינות את תהליך העבודה, צורות אורגניות נוצרות או מתמוססות אל הנייר, איזומורפיות לתהליך הרגשי המלווה את היצירה".

 

רותי בן יעקב, הילדה אדומה, 2014

 

רחל רבינוביץ נתנה ביטוי ליחסה המחויב לציור בצבעי מים (במקרה שלה ושל אלי קופלביץ מדובר בדיו, אשר בהיותה צבעונית ועל בסיס מים, היא למעשה זהה בתכונותיה לצבעי מים), בהגיג/שיר שכתבה ואשר פותח את הטקסט הנוכחי. אלי קופלביץ כתב לי: "הסיבה שהתחלתי לצייר בדיו צבעוני לא נובעת מאלטרואיזם או מהתקף פסיכדלי. לא. זה בא ממצוקת איכסון ועודפות בייצור. חשבתי להשאיר את הרעיונות כלואים בראש שלי, אבל – אבוי, מוח קודח ואימפולס יצירתי הכניעו מחשבה פאסיבית זאת. עברתי ליצור על ניירות קטנים ודיו שחוסכים מקום, אבל הם לא פתרו את בעיית השפע". יצירותיו המוצגות כאן נעשו כולן בשנה האחרונה, ולעתים הן כוללות שמות של כתבי עת אמריקאיים בתחום האמנות, (ביניהם: Art Forum, Art in America, Flash Art), ומציגות את מה שנראה כביקורת נוקבת. כך, למשל, בציור Art in America עומדת דמות הלבושה במדים של תנועת הקו-קלוקס-קלאן הגזענית, ולצדה שלושה כלי נשק רצחניים. בדימוי אחר נראית כתובת באנגלית: "הלוואי שהייתי גבוה יותר", אולי רמז לסטנדרטים טלוויזיוניים של יופי. הדמות עומדת בין דמות הנראית כפסל של הנרי מור לבין מגדל גבוה הבנוי חוליות והמזכיר פסל של האמן הרומני קונסטנטין ברנקוזי.

 

רחל רבינוביץ, בועות 2, 2014

 

אריק ונונו מצייר, לדבריו, ציור "רעיוני" ולא תיאורי. הוא עובד במקביל בצבעי שמן ובצבעי מים, ומצייר "נוף זב ונוטף תחת שמי ים תיכון אחד". ונונו נפעם מאמנותו של אמן הבארוק האיטלקי מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'יו, וציורי הרגליים המוצגים בתערוכה מזכירים פרטים מתוך ציורי האמן, הנחשב לאחד מראשוני הריאליסטים.

 

אריק ונונו, Pieds-Noirs (רגליים שחורות), 2010

 

רחל קיני מציירת בצבעי מים ביד בטוחה. שקיפות הצבעים מאפשרת לה ליצור קומפוזיציות צפופות, כשחלק מהמתוארים – מבנים עירוניים, סוסים דוהרים או סלעים בנוף – נראים כשכבה כהה מתחת לשכבה עליונה בהירה ושקופה.
 אסיים בהדגשה נוספת של ההבדל בין שני פרקי התערוכה, בעזרת הגדרותיו של גדעון עפרת: "אלה הם אקוורלים של אובדן אישי – גופני ונפשי, ולעומת האקוורלים האופטימיים של ציירי ארץ ישראל, הם סמוכים יותר לסיוט, גם אם הסיוט עליז לעתים".

רחל קיני, מתוך הסדרה נמרוד, 2011

 

 

  • מאירה פרי-להמן, אוצרת התערוכה
הדפסשלח לחבר
קידום אתרים
דלג לתוכן העמוד