תערוכה: מאירה שמש, שמלתה של אמי
תפריט ראשי- תרבות
דלג על תפריט ראשי- תרבות
מה חדש?
דלג על מה חדש?
עצור

מה חדש?

לוח אירועים
דלג על לוח אירועים

אירועי היום

לכל אירועי החודש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

תערוכה: מאירה שמש, שמלתה של אמי

 

תערוכה: מאירה שמש, שמלתה של אמי

 

פתיחה: יום חמישי,  15.10.15 בשעה 19:30

Opening: Thursday, 15.10.15 at 7:30 p.m
 
נעילה: 31.12.15
 
Meira Shemesh: My Mother's Dress

אוצרת: מאירה פרי-להמן

באדיבות משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד
 
Curator: Meira Perry-Lehmann

Courtesy of Museum of Art, Ein Harod

 
שיחי גלריה: 27.10.15,  8.12.15,  22.12.15  בשעה 19:00

 

 

מאירה שמש: שמלתה של אמי

 

דומה שביטויי שמחת החיים בעבודותיה של מאירה שמש הוקצנו בשל מודעותה למחלה התורשתית שלקתה בה ולמותה הקרב. לצד בחינה ביקורתית של נושאים הנמצאים במרכז השיח האמנותי זה שנים – נשיות, התיילדות, מזרחיות, משפחתיות – יש בעבודותיה אירוניה והומור, כמו גם רצון מתמיד לקשט, לייפות, ללכת בדרכה שלה ולהתריס. דרך זו מתבטאת בבחירת החומרים הבלתי שגרתיים (גלולות רפואיות, מזרקים ממולאים בסוכריות, שיער מלאכותי וטבעי), בהנחת הצבע בידיה ובאצבעותיה, ובהעדפה ראויה לציון לצבע, צורה ותנועה על פני פרטי פׇּנים או גוף.

 

ללא כותרת, 1990 בקירוב, צבעי מים על נייר


מאירה שמש פעלה בסצינת האמנות הישראלית במשך עשר שנים בלבד, מ-1986 ועד מותה באיבה ב-1996. היא נולדה ב-1962 בחדרה, להורים שעלו מעיראק ב-1951. היא ובני משפחתה היו מודעים למחלה התורשתית שממנה סבלה ושהביאה לבסוף למותה. אהבתה לציור וכשרונה ניכרו כבר בילדותה המוקדמת, כפי שניכר מהתבוננות בציור מ-1973 המוצג בתערוכה.

 

ללא כותרת, 1993 בקירוב, תצלומים, נצנצים ודמות מפלסטיק על אריח חרסינה

 


ב-1989 החלו להופיע ביצירותיה ה"בובים", כפי שכינתה אותם: בובות פלסטיק קטנות של תינוקות, מהסוג המשמש גננות ליצירת "משה בתיבה" לילדי הגן בחג הפסח. שמש שיבצה אותם כאובייקטים מן המוכן (readymade) בציורים ובתבליטים שיצרה באותה עת. התינוקות הללו קושטו אמנם בצבעים ובחרוזים, אך עלו מהם גם אסוציאציות עצובות כגון כמיהה לתינוק או חוסר אונים תינוקי. לאחר מכן התמקדה זמן רב במלכות היופי כנושא בעבודתה – נושא שלא היה אז חלק מהקשר האמנות הישראלי ושימש אותה להבעת כמיהה ליופי ולתשומת לב המעורבת בציניות ביקורתית. ב-1990 החלה לצייר גם בעטים צבעוניים. היא השתמשה בסוג עט הכולל ארבעה "מילויים" בצבעים שונים – שחור, אדום, צהוב וכחול – כשכל צבעיו "שלופים" בעת ובעונה אחת ויוצרים, במשיכה אחת, קו המורכב מארבעה קווים מקבילים.

 

ללא כותרת, 1990, שמן על בד


שמה של התערוכה הנוכחית, "שמלתה של אמי", הוא כשמן של עבודות שונות שיצרה שמש במהלך השנים. ב-1993 יצרה עבודה בשם זה – המוצגת כאן – בצבע תעשייתי על דיקט, עליו הדביקה גם עיניים מפלסטיק. היה זה גם שמה של עבודה שהציגה ב-1994 בתערוכתה בגלריה ג'ולי מ., "אני הבת של המנהל", שבה הדביקה חרוזי עיניים לקווי המתאר של שמלה מתנפנפת. באותה שנה הוצגה העבודה גם בתערוכה "מטא סקס 94" במשכן לאמנות, עין חרוד, שנושאה היה זהות, גוף ומיניות (אוצרות: תמי כץ-פרימן ותמר אלאור) – הפעם כחלק אחד מתוך הצבה בת שלושה חלקים. שמלתה של אמי, בגלגוליה השונים, מכילה היבטים יסודיים ביצירתה של מאירה שמש: אהבה לחומרים שאינם נחשבים אמנותיים, לקישוטיות, ליופי כפי שראתה אותו, והתמודדות ייחודית עם מושגים של "טבע דומם".

 

שמלתה של אמי, 1993, עיניים וצבע תעשייתי על דיקט


ב-1995 החלה מחלתה של שמש לגבור עליה והיא התאשפזה לתקופות ממושכות. על אף זאת הספיקה לאצור בבית האמנים בתל-אביב את התערוכה "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" ב-1996 (אפרים היה שמו של אחיה, שלקה באותה מחלה גנטית כמוה), שנושאה היה גברים, ואף להביא לכלל סיום את תערוכת היחיד שלה "אקספסיוניזם עיראקי" בסדנאות האמנים בתל-אביב. שתי התערוכות נפתחו כשהייתה כבר בבית חולים בבלגיה, לצורך השתלת לב. היא נפטרה, לאחר שלא נמצא לה לב מתאים להשתלה, ב-11 באוגוסט 1996. יש לקוות כי התערוכה הנוכחית תתרום, ולו במקצת, לשימור זכר יצירתה.

ללא כותרת, 1990 בקירוב, צבעי מים על נייר


מאירה שמש פעלה בסצינת האמנות הישראלית במשך עשר שנים בלבד, מ-1986 ועד מותה באיבה ב-1996. היא נולדה ב-1962 בחדרה, להורים שעלו מעיראק ב-1951. היא ובני משפחתה היו מודעים למחלה התורשתית שממנה סבלה ושהביאה לבסוף למותה. אהבתה לציור וכשרונה ניכרו כבר בילדותה המוקדמת, כפי שניכר מהתבוננות בציור מ-1973 המוצג בתערוכה.

 

ללא כותרת, 1993 בקירוב, תצלומים, נצנצים ודמות מפלסטיק על אריח חרסינה

 


ב-1989 החלו להופיע ביצירותיה ה"בובים", כפי שכינתה אותם: בובות פלסטיק קטנות של תינוקות, מהסוג המשמש גננות ליצירת "משה בתיבה" לילדי הגן בחג הפסח. שמש שיבצה אותם כאובייקטים מן המוכן (readymade) בציורים ובתבליטים שיצרה באותה עת. התינוקות הללו קושטו אמנם בצבעים ובחרוזים, אך עלו מהם גם אסוציאציות עצובות כגון כמיהה לתינוק או חוסר אונים תינוקי. לאחר מכן התמקדה זמן רב במלכות היופי כנושא בעבודתה – נושא שלא היה אז חלק מהקשר האמנות הישראלי ושימש אותה להבעת כמיהה ליופי ולתשומת לב המעורבת בציניות ביקורתית. ב-1990 החלה לצייר גם בעטים צבעוניים. היא השתמשה בסוג עט הכולל ארבעה "מילויים" בצבעים שונים – שחור, אדום, צהוב וכחול – כשכל צבעיו "שלופים" בעת ובעונה אחת ויוצרים, במשיכה אחת, קו המורכב מארבעה קווים מקבילים.

 

ללא כותרת, 1990, שמן על בד


שמה של התערוכה הנוכחית, "שמלתה של אמי", הוא כשמן של עבודות שונות שיצרה שמש במהלך השנים. ב-1993 יצרה עבודה בשם זה – המוצגת כאן – בצבע תעשייתי על דיקט, עליו הדביקה גם עיניים מפלסטיק. היה זה גם שמה של עבודה שהציגה ב-1994 בתערוכתה בגלריה ג'ולי מ., "אני הבת של המנהל", שבה הדביקה חרוזי עיניים לקווי המתאר של שמלה מתנפנפת. באותה שנה הוצגה העבודה גם בתערוכה "מטא סקס 94" במשכן לאמנות, עין חרוד, שנושאה היה זהות, גוף ומיניות (אוצרות: תמי כץ-פרימן ותמר אלאור) – הפעם כחלק אחד מתוך הצבה בת שלושה חלקים. שמלתה של אמי, בגלגוליה השונים, מכילה היבטים יסודיים ביצירתה של מאירה שמש: אהבה לחומרים שאינם נחשבים אמנותיים, לקישוטיות, ליופי כפי שראתה אותו, והתמודדות ייחודית עם מושגים של "טבע דומם".

 

שמלתה של אמי, 1993, עיניים וצבע תעשייתי על דיקט


ב-1995 החלה מחלתה של שמש לגבור עליה והיא התאשפזה לתקופות ממושכות. על אף זאת הספיקה לאצור בבית האמנים בתל-אביב את התערוכה "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" ב-1996 (אפרים היה שמו של אחיה, שלקה באותה מחלה גנטית כמוה), שנושאה היה גברים, ואף להביא לכלל סיום את תערוכת היחיד שלה "אקספסיוניזם עיראקי" בסדנאות האמנים בתל-אביב. שתי התערוכות נפתחו כשהייתה כבר בבית חולים בבלגיה, לצורך השתלת לב. היא נפטרה, לאחר שלא נמצא לה לב מתאים להשתלה, ב-11 באוגוסט 1996. יש לקוות כי התערוכה הנוכחית תתרום, ולו במקצת, לשימור זכר יצירתה.

 

מאירה פרי-להמן, אוצרת התערוכה

עיזבון מאירה שמש, באדיבות משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד

צילומים: רן ארדה
 

 

Meira Shemesh: My Mother’s Dress
The expressions of joie de vivre in Meira Shemesh’s works seem to have been amplified by her awareness of the hereditary disease she suffered from and her impending death. Her works comprise not only a critical exploration of themes long at the heart of artistic discourse – female identity, child-like attributes, Oriental identity, family – but also irony and humor, as well as a constant desire to decorate, beautify, do things her own way, and contrariness. This is expressed in her unusual choice of materials, such as medical pills, laying on paint with her hands and fingers, a unique use of painting materials, and a remarkable preference of color, form, and movement over details of body or face.
Meira Shemesh was active on the Israeli art scene for a mere decade, from 1986 to her untimely death in 1996. She was born in 1962 in Hadera to parents who immigrated to Israel from Iraq in 1951. She and her family were aware of the hereditary illness she suffered from, of which she finally died. Her love of painting and her talent were evident already in her early childhood, as may be noted in her 1973 Untitled painting on view in the exhibition.
In 1989 Shemesh started to include in her compositions the “bubs” (in Hebrew, the masculine plural form of dolls, whose standard form is feminine) as she called them – small plastic dolls of babies, of the kind used by kindergarten teachers in Israel to make “Moses in the basket” for the children on Passover. Shemesh combined these dolls as readymade objects in the paintings and reliefs she produced at the time. These babies were decorated with colorful paint and beads yet also emitted painful associations such as longing for a baby or infantile helplessness. After the “bubs” period, Shemesh focused for many months on Beauty Queens as her subject. Beauty Queen contests were not deemed a relevant event for Israeli art at the time. They seemed to serve Shemesh as expressions of longing for beauty and attention mingled with critical cynicism. In 1990 she started drawing with colored ballpoint pens of the kind that has several refills in different colors – black, red, yellow, and blue. Shemesh developed a unique way of using this pen with all the refills “out” at once, producing “at one draw” a line composed of four parallel lines.
The current exhibition, “My Mother’s Dress,” is titled after several works produced by Shemesh over the years. In 1993 she made a work thus titled (on view here) in industrial paint on plywood, onto which she also pasted plastic eyes. It was also the title of a work presented in her Julie M. Gallery exhibition “I’m the Headmaster’s Daughter,” in which she pasted eye-beads onto the contours of a dress. That same year the work was also on view in the group exhibition “Meta-Sex ‘94” at the Museum of Art, Ein Harod, whose subtitle was “Identity, Body and Sexuality” (curated by Tami Katz-Freiman and Tamar El-Or). There, the dress was one part of a three-part installation. My Mother’s Dress, in all its variations, comprises fundamental aspects of Meira Shemesh’s oeuvre: love of “non-artistic” materials, decorativeness, beauty as she saw it, feminine coquetry, and still-life objects that exceed usage or symbolic value.
By 1995 her illness was getting the better of her and she was hospitalized for extended periods of time. Despite this, she succeeded in curating the 1996 exhibition “A Dear Son to Me Is Ephraim, If a Child of Delights” at the Artists’ House in Tel Aviv, which explored maleness (Ephraim was the name of Shemesh’s brother, who suffered from the same genetic disease as she did). She also managed to put up her one-person show “Iraqi Expressionism” at the Artists’ Studios in Tel Aviv. Both exhibitions opened when she was already hospitalized in Belgium for a heart transplant. A suitable heart was not found in time and she died on August 11, 1996. It is my hope that the current exhibition may contribute, however modestly, to keeping the memory of her work alive.

 

Meira Perry-Lehmann, Curator of the Exhibition

 

ll works are from the estate of the artist, courtesy of Mishkan Museum of Art, Ein Harod

Photography: ran Erde

 

Meira Shemesh: My Mother’s Dress
The expressions of joie de vivre in Meira Shemesh’s works seem to have been amplified by her awareness of the hereditary disease she suffered from and her impending death. Her works comprise not only a critical exploration of themes long at the heart of artistic discourse – female identity, child-like attributes, Oriental identity, family – but also irony and humor, as well as a constant desire to decorate, beautify, do things her own way, and contrariness. This is expressed in her unusual choice of materials, such as medical pills, laying on paint with her hands and fingers, a unique use of painting materials, and a remarkable preference of color, form, and movement over details of body or face.
Meira Shemesh was active on the Israeli art scene for a mere decade, from 1986 to her untimely death in 1996. She was born in 1962 in Hadera to parents who immigrated to Israel from Iraq in 1951. She and her family were aware of the hereditary illness she suffered from, of which she finally died. Her love of painting and her talent were evident already in her early childhood, as may be noted in her 1973 Untitled painting on view in the exhibition.
In 1989 Shemesh started to include in her compositions the “bubs” (in Hebrew, the masculine plural form of dolls, whose standard form is feminine) as she called them – small plastic dolls of babies, of the kind used by kindergarten teachers in Israel to make “Moses in the basket” for the children on Passover. Shemesh combined these dolls as readymade objects in the paintings and reliefs she produced at the time. These babies were decorated with colorful paint and beads yet also emitted painful associations such as longing for a baby or infantile helplessness. After the “bubs” period, Shemesh focused for many months on Beauty Queens as her subject. Beauty Queen contests were not deemed a relevant event for Israeli art at the time. They seemed to serve Shemesh as expressions of longing for beauty and attention mingled with critical cynicism. In 1990 she started drawing with colored ballpoint pens of the kind that has several refills in different colors – black, red, yellow, and blue. Shemesh developed a unique way of using this pen with all the refills “out” at once, producing “at one draw” a line composed of four parallel lines.
The current exhibition, “My Mother’s Dress,” is titled after several works produced by Shemesh over the years. In 1993 she made a work thus titled (on view here) in industrial paint on plywood, onto which she also pasted plastic eyes. It was also the title of a work presented in her Julie M. Gallery exhibition “I’m the Headmaster’s Daughter,” in which she pasted eye-beads onto the contours of a dress. That same year the work was also on view in the group exhibition “Meta-Sex ‘94” at the Museum of Art, Ein Harod, whose subtitle was “Identity, Body and Sexuality” (curated by Tami Katz-Freiman and Tamar El-Or). There, the dress was one part of a three-part installation. My Mother’s Dress, in all its variations, comprises fundamental aspects of Meira Shemesh’s oeuvre: love of “non-artistic” materials, decorativeness, beauty as she saw it, feminine coquetry, and still-life objects that exceed usage or symbolic value.
By 1995 her illness was getting the better of her and she was hospitalized for extended periods of time. Despite this, she succeeded in curating the 1996 exhibition “A Dear Son to Me Is Ephraim, If a Child of Delights” at the Artists’ House in Tel Aviv, which explored maleness (Ephraim was the name of Shemesh’s brother, who suffered from the same genetic disease as she did). She also managed to put up her one-person show “Iraqi Expressionism” at the Artists’ Studios in Tel Aviv. Both exhibitions opened when she was already hospitalized in Belgium for a heart transplant. A suitable heart was not found in time and she died on August 11, 1996. It is my hope that the current exhibition may contribute, however modestly, to keeping the memory of her work alive.

 

Meira Perry-Lehmann, Curator of the Exhibition

 

ll works are from the estate of the artist, courtesy of Mishkan Museum of Art, Ein Harod

Photography: ran Erde

הדפסשלח לחבר
קידום אתרים
דלג לתוכן העמוד