תערוכה: קבוצת אנטי מחיקון: משרד התרבות והספורט
תפריט ראשי- תרבות
דלג על תפריט ראשי- תרבות
מה חדש?
דלג על מה חדש?
עצור

מה חדש?

לוח אירועים
דלג על לוח אירועים

אירועי היום

לכל אירועי החודש
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

תערוכה: קבוצת אנטי מחיקון: משרד התרבות והספורט

 

תערוכה: קבוצת אנטי מחיקון: משרד התרבות והספורט

 

אוצרת: מאירה פרי-להמן

 

חברי הקבוצה: שאשא דותן, לי נבו, איתמר ענבר, אלה קנדל, חביב קפצון

 

פתיחה: יום חמישי, 14 בינואר 2016, בשעה 19:30

 

נעילה: יום חמישי, 31 במרץ 2016

 

 
  Anti-Mehikon Group: Ministry of Culture and Sport

 

Curator: Meira Perry-Lehmann


Group members: Shasha Dothan, Itamar Inbar, Ella Kandel, Haviv Kaptzon, Lee Nevo


Opening: Thursday, January 14, 2016 at 7:30 pm


Closing: Thursday, March 31, 2016

  
שיחי גלריה: 2.2.16,  15.3.16,  בשעה 19:00


שיח גלריה והשקת קטלוג: 1.3.16 בשעה 19:00


אתר הקבוצה: http://cargocollective.com/AntiMehikon

 

 

 

קבוצת אנטי-מחיקון: משרד התרבות והספורט

 

בדצמבר 2013 נפתחה תערוכת הבכורה של קבוצה בת עשרה אמנים צעירים, בוגרי המחלקה לאמנות רב-תחומית בבית הספר הגבוה להנדסה, עיצוב ואמנות שנקר ברמת-גן. התערוכה נקראה "אנטי מחיקון", שם שהיה גם לשמה של הקבוצה. "אנטי-מחיקון" היה כינויו של התקן מיוחד שניתן היה להתקין בסוף שנות ה-70 למאה שעברה במכשירי טלוויזיה צבעוניים בישראל, שתפקידו היה לשחזר את אפשרות קליטת השידורים בצבע לאחר שאפשרות זו "נמחקה" על ידי רשות השידור. האנטי-מחיקון ביטל את הביטול ואִפשר לקלוט בצבע תכניות טלוויזיה זרות. בתוך כך, הפך למטבע לשון בשפה העברית. תערוכת הבכורה של קבוצת "אנטי-מחיקון" עסקה בזיכרון ובאפשרות להשתחרר מעול העבר ולדמיין הווה ועתיד חדשים. נקודת המוצא הייתה חיבורו של ניטשה "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", שטען כי רק על בסיס השִכחה ניתן ליצור התחלה חדשה. העבודות, במגוון מדיומים, היו תוצר של תהליך ארוך, שכלל מפגשים ודיונים בין חברי הקבוצה – פרקטיקה שממשיכה לאפיין את פעולתם עד היום.

מאז אותה תערוכה ראשונה חלפו שנתיים וקולקטיב האמנים, שהציג כבר שתי תערוכות קבוצתיות נוספות, הצטמצם לחמישה חברים: שאשא דותן, לי נבו, איתמר ענבר, אלה קנדל וחביב קפצון. הקבוצה עובדת בסטודיו משותף במתחם גבירול בתל-אביב (למעט איתמר ענבר, המתגורר כיום בברלין), וחבריה נפגשים דרך קבע לשיחה ולמחשבה משותפת. יצירותיהם עוסקות בשאלות בסיסיות באמנות, כגון מהי אמנות ומהם גבולותיה. לאחר שהקבוצה הוזמנה להכין תערוכה לגלריה העירונית כפר סבא, החל תהליך של דיונים וחשיבה משותפת, שפירותיו מוצגים כאן.


כותרת התערוכה, "משרד התרבות והספורט", היא חלק מהניסיון המתמשך של חברי הקבוצה לברר ולבקר את המקום שבו הם פועלים כאמנים צעירים במדינת ישראל. העבודות חוקרות מבני כוח וסדר ואת המנגנונים שהם מפעילים. המפעל, המוזיאון ההיסטורי, המשרד ומגרש הכדורגל – כולם עומדים לבחינה כזירות שבהן נתון היחיד למשטוּר ולהסדרה. במקומות כגון אלה לומד הפרט את החוקים, כללי ההתנהגות והנרטיבים, ובעיקר את מקומו הוא בתוך הסדר.

 

מאירה פרי-להמן
אוצרת התערוכה
 

  

 

Anti-Mehikon Group: Ministry of Culture and Sport


In December 2013 a group of ten young artists, all graduates of the department of multidisciplinary art at the Shenkar School of Engineering, Design, and Art in Ramat Gan, held their first joint exhibition. The exhibition was called “Anti-Mehikon” (Anti-Eraser), which also became the group’s name. Anti-Mehikon was the name of a special device one could install in the late 1970s in color TVs in Israel, which restored color to TV broadcasts from which it had been “erased” by the Israel Broadcasting Authority.

 

The Anti-Mehikon annulled the annulment and enabled people to see foreign TV programs in color – and its name became an idiomatic phrase in Hebrew. The group’s inaugural exhibition engaged with memory and the possibility of breaking free from the past and imagining a new present and future. Their starting point was Nietzsche's essay “On the Advantage and Disadvantage of History for Life,” which claims that only by forgetting can a new start be embarked on. The works, in a variety of mediums, were the product of meetings and discussions among the group members – a practice which has continued to characterize their work process to this day.
Since that first exhibition, two years have passed. The number of artists in the collective, which has held two group exhibitions since then, has diminished to five: Shasha Dothan, Itamar Inbar, Ella Kandel, Haviv Kaptzon, and Lee Nevo.

 

They work in a communal studio at the Gabirol art center in Tel Aviv (except for Itamar Inbar, who is currently living in Berlin), and meet on a regular basis. Their works engage with fundamental questions of art, such as what is art and what are its boundaries. When the group was invited to hold an exhibition at the City Gallery Kfar Saba, a long process of conversations and shared thinking began, whose fruits are now on view.

The exhibition’s title, “Ministry of Culture and Sport,” is part of the group’s ongoing effort to explore and critique their place as young artists in the state of Israel. Their works examine structures and mechanisms of power and order. The factory, the historical museum, the office, and the football field are all regarded as arenas in which discipline and regularization are imposed on the individual. It is in such places that one learns the rules, proper behavior and narratives, and, most of all, one’s place within the Order.

 

Meira Perry-Lehman
Curator of the Exhibition

 

איתמר ענבר - התקווה, 2016, מיצב וידיאו, 7 דקות

 

עורב שחור ועצום – ולצדו אדם קטן, עירום, סגור בכלוב ציפורים. השניים מנהלים סוג של דו-שיח על גבי הקיר. האדם שורק את המנון מדינת ישראל והשניים עומדים דום.
את העבודה "התקווה" יצרתי בתחילת שהותי בברלין, כמהגר טרי. דווקא מחוץ למולדת שלי הרגשתי צורך לחזור ולהתמודד עם מושג החופש בכלל וכאזרח ישראל בפרט.
על פי מדרש חז"ל לסיפור המבול, כאשר התיבה נחה בבטחה על פסגת האררט, שלח נוח שני שליחים לבדוק הקלו המים – יונה ועורב. בעוד שהיונה שבה ובפיה ענף זית, העורב מעולם לא שב אל התיבה ולא ברור מה עלה בגורלו. הניגוד בין היונה הצייתנית, השבה אל נוח כשליחה נאמנה, לבין העורב, ציפור פראית, אינטליגנטית וקשה לאילוף, גרם לי לתהות לגבי עצמי, מי אני מבין השניים – האם אני בעל רצון חופשי, או שמא אני מעוצב בדמותה של החברה והמדינה שבה נולדתי וגדלתי, חופשי כציפור בכלוב.

 

איתמר ענבר, פרט מתוך מיצב וידיאו, התקווה


 

אלה קנדל –  ללא כותרת, 2016, טכניקה מעורבת

 

הוא נראה כמו מאבטחים ואנשי כוח במדים עם מכשירים ומכשורים
הוא גדול ממני
ויש לו חגורות שיכולות לקשור אותי למיטות.
הוא גורם לי לרעוד ולהזיע.
עובדים שמחייכים אליי ונותנים לי הלוואות
מלטפים לי את הלחי באמבולנס.

 

אלה קנדל, פרט מתוך מיצב, ללא כותרת


 

חביב קפצון, טרוריסטים יהודים, 2016, טכניקה מעורבת

 

קנאה


מכאן אנו מתקרבים לתשובה לשאלתך: היכולת לרצוח היא תכונה אנושית, שכן מקורה הוא ברגש הקנאה המתעורר משום שבני האדם חילקו את כל הדברים שעל פני האדמה – ואף את האדמה עצמה – לשלי ושאינו שלי.
אנו יכולים לתאר לעצמנו את קין מהלך בהתקף של קנאה, גרונו חנוק בעלבון ועיניו, המושפלות אל האדמה, מבחינות בקצה משונן של אבן המבצבץ מתוך העפר. קין רואה את האבן וברוחו עולה מחשבה חדשה מסוגה: הוא רואה כלי נשק. הוא מסתכל על הקצה המחודד ויכול להבין את הפוטנציאל הטמון במפגש בינו לבין עצם הגולגולת. הוא מצליח לדמיין את החבטה העמומה. את קילוח הדם.
אלו מאתנו המאמינים בכוחו הכול-יכול של אלוהים יכולים לתהות, איך קרה שדווקא באותו רגע נתקלה עינו של קין באותה אבן וצפה בראשו אותה מחשבה. איך שלא נסביר זאת, רגע זה הכריע לא רק את גורלו של קין אלא גם את גורלה של האבן. היא כבר איננה צירוף מינרלים מקרי ואנונימי; כעת, יש לה תכלית ומקום בהיסטוריה. היא קשה וחדה דיה, וקין יכול לאחוז אותה בנוחות בכף היד. לא ניתן עוד לחשוב על קין ללא אבן או על האבן ללא קין.
רוצח וכלי נשק, ממתינים לקורבן.

 

חביב קפצון, פרט מתוך טרוריסטים יהודים


 

לי נבו – מצב קרדינלי / ירידה למחתרת עם הראש בקיר, 2016, טכניקה מעורבת

 

עלייה לצורך ירידה לצורך עלייה לצורך ירידה לעומק או נפילה.
מפרט גס לפי סדר היתקלות אקראי בחלל נתון:
מזח
קיר
מדרגות
חור
אגף מארבי

 

לי נבו, פרט מתוך מצב קרדינליירידה למחתרת עם הראש בקיר


שאשא דותן – תיקו אפס, וידיאו, 2016, 3:53 דקות

 

העבודה שלי חוקרת את הקול הגברי בעולם נשי, הקול שצועק הוראות הפעלה ומוודא ביצוע. מלחמות, ימי זיכרון; כדורגל, מלחמה סובלימטיבית.
מדי שבוע החברות ואני משחקות כדורגל רך, צועק אבל לא זועם; מכוון, יורה, אבל לא באמת הורג. רבות מהנשים שרוצות להיכנס לעולם הכדורגל הגברי מקבלות על עצמן את החוקים הגבריים. הקבוצה שבה אני משחקת מנסה להתנגד לכוחנות האופיינית למשחק בגרסה הגברית שלו, שמאופיינת בגזענות, בכעס וברצון אובססיבי לכבוש את השער של היריב. הגברים בסיפור שלי הם רק קול. אף אחד לא מרגיש בחסרונם עד לרגע שבו הסאונד של העבודה מתגבר, והמקום שלהם מתחזק. הקול הגברי מכניס לעולם הנשי כוחנות ודרמה.
בעבודה שלי אין מנצחים או מפסידים. יש קיום של אישה ישראלית, שמצד אחד מנסה להגיע לעולם הגברי ומצד שני מתעבת אותו. יש שאלה, האם קיימת בעולם אופציה נשית, או שאין לנשים ברירה אלא להיכנס לתוך המירוץ הגברי. לימדו אותי לכוון ולירות אבל לא לימדו אותי לרצות להרוג.

 

שאשא דותן, פרט מתוך וידיאו, תיקו אפס 

הדפסשלח לחבר
קידום אתרים
דלג לתוכן העמוד