עופר ללוש: עשה לי פסל

האמנים המשתתפים: צלילה איתן למפרט, תמר אלט, קרן אנגל, דן דן באשי, דניאל ביטוב, צפי בירן, הראל בראשי, ראובן ברכה, סמדר ברנע, רינה הדר, ליאורה זאבי, סופי יונגרייז, עדה מורן רייס, אורן מרטן, סטפני מקלר, טליה סיון, אילן צוריאל

אוצרת: מאירה פרי־להמן

פתיחה חגיגית: 22.3.18 בשעה 19:30

נעילה: 9.5.18 

שיח גלריה: יום שלישי 24.4.18 בשעה 19:00 

צילום: עופר ללוש 

הזמנה לתערוכה עשה לי פסל

ב"הפנינג" שיימשך ארבעה ימים, 18 - 21 במרץ 2018 יעמלו עשרים אמנים ואמניות בני גילאים ובעלי רקע שונה כתזמורת תחת שרביט הניצוח של הצייר והפסל עופר ללוש.

האמנים יתבקשו להגדיל פסל קטן עשוי יציקת ברונזה מעשה ידי ללוש,
לפסל בגודל 2 מטר עשוי קלקר וצבוע בצבעי אקריליק.

בתום ארבעה הימים, יוצבו הפסלים בחלל הגלריה העירונית בכפר סבא. הפרויקט ילווה בסרט, בהפקת הטלוויזיה הקהילתית כפ"ס , שיתעד את שלביו השונים.

גלריה עירונית - רח' גאולה 12   

שיחה עם עופר ללוש: לקראת סדנה

מאירה פרי-להמן

מאירה פרי-להמן: התערוכה הנוכחית היא למעשה פעולה מתמשכת: אתה מקיים סדנה בחלל הגלריה, ועשית פרויקט דומה לפני עשרים שנה בגלריה על הצוק בנתניה. איך נולד הרעיון?

עופר ללוש: סחבתי את הרעיון הזה הרבה שנים. התחלתי לעבוד עליו ב-1991. מיד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה טסתי לסאו-פאולו, ובדרך "נתקעתי" בפריז ל-24 שעות. כשטיילתי בעיר הגעתי לבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות, ה"בוזאר", ונכנסתי לסטודיו שבו למדתי בשנות השבעים אצל הפסל סזאר (1998-1921). הסטודנטים לא היו שם, אבל באטלייה ניצבו פסלי חמר – וזה נראה לי כמקום השפוי היחידי בעולם. החלטתי אז שכשאחזור לארץ אתחיל לעבוד על נושא האטלייה, ואכן יצרתי ציורים ותחריטים גדולים. הנושא נשאר אתי כל הזמן, וחשבתי שאני רוצה לשחזר את האטלייה, כך שאותו פסל ייעשה פעמים רבות, בידי אמנים שונים, במקום שאני אעשה את כולם. כשהציעו לי את התערוכה בנתניה שמחתי. מכיוון שזהו מקום פריפרי יכולתי לעשות בו משהו ניסיוני. זה הצליח מאוד.

מפ"ל: למה אתה מתכוון כשאתה אומר שזה הצליח מאוד?
ע"ל: הייתה חגיגה גדולה, ואנשים היו נלהבים. בנוסף, למדתי הרבה. כשמהמרים בפעם הראשונה, תמיד זוכים. כשמזמינים פסל חובב או תלמיד ליצור פסל גדול בפעם הראשונה הוא עושה שגיאות מעניינות. בכלל, התקדמות באמנות מושגת על-ידי תאונות – והיו הרבה תאונות. אם הייתי רוצה שיעתיקו במדויק הייתי לוקח פַּסָּלים סינים, אבל אני רוצה שתהיינה סטיות... כשסזאר בא לעבוד על פסל שלי ולתקן אותו, חשבתי שזה כבוד גדול. ככה לומדים. בחרתי בנושא פשוט ובנאלי: אדם עומד. כל הפַּסָּלים עשו את זה.
עברו עשרים שנה. בינתיים הפכתי לפַסָּל הרבה יותר מנוסה ולכן ההימור פחות מפחיד. לדעתי, הפרויקט הנוכחי יותר ממוקד, והתוצאה תהיה יותר מרשימה.

מפ"ל: האם במשך הקריירה שלך העתקת עבודות של אמנים אחרים?
ע"ל: לאמן יש רגל אחת בהיסטוריה האינטימית שלו ורגל אחת בתולדות האמנות. מרסל פרוסט אמר שכל היצירות הגדולות דומות. הבינוניות מנסות להיות מקוריות. מסורת האטלייה היא שבסוף לא יודעים מי עשה מה, התלמיד או המורה – וכשיודעים, יש שיתוף פעולה. יש מתח מעניין כשלא מכירים בדיוק את הידיים. האמנות היא חברותא, דיאלוג ואינטראקציה. אני די מזועזע מכך שהיום לחלק מתלמידי שנה שלישית יש סטודיו לעצמם בלבד. כשלמדתי אצל סזאר היה אטלייה אחד לכולם, עם מודל אחד. זה הרבה יותר נכון.

מפ"ל: אתה מדבר גם על תחרות?
ע"ל: כן, אבל גם על אחריות, בעיקר בפיסול: לעזור לסחוב, לעשות תורנויות ניקיון, תורנויות של קניית אוכל (יאן ראוכוורגר ואני רצינו לפתוח סטודיו כזה, אבל זה לא הלך). כל אחד רואה מה האחר עושה. הדוגמנית באמצע, וכולם עובדים מסביב. בציור הכול מוסתר: הבד מסתיר את האמן, והאמן – את הבד.

מפ"ל: מה יהיה בסדנה הנוכחית?
ע"ל: אצור פסל של דמות אחת כמודל לפסלי המשתתפים, והסטיות בין פֶּסֶל לפֶסֶל תהיינה הרבה יותר קטנות. ההתערבות שלי תהיה מינימלית, אבל לפעמים זה עניין מכריע.

מפ"ל: מדוע בחרת בקלקר כחומר פיסול?
ע"ל: זה נוח וקל – קל להרים, קל לצבוע וקל להזיז. זה חומר שלא מאפשר וירטואוזיות, ואני אוהב את זה. זה לא חומר לסקיצות. עשיתי הרבה עבודות חשובות בקלקר. בפשטות שהחומר מכתיב יש המון עוצמה.


Ofer Lellouche: Make Me a Sculpture

Artists participants: Tamar Alt, Harel Barashi, Smadar Barnea, Dan Dan Bashi, Zipi Biran, Daniel Bitov, Reuven Bracha, Tslila Eitan Lampert, Keren Engel, Rina Hadar, Sophie Jungreis, Oren Martan, Stefanie Mekler, Ada Moran Riess, Talia Sivan, Liora Zeevi, Ilan Zuriel

Curator: Meira Perry-Lehmann

Opening: Thursday, 22.3.18  at 7:30 p.m

March 22 –  May 5, 2018

Photography: Ofer Lellouche

A Conversation with Ofer Lellouche: Toward a Workshop
Meira Perry-Lehmann

Meira Perry-Lehmann: The present exhibition is, in effect, an ongoing operation: you are holding a workshop in the gallery space, and did something similar twenty years ago, at HaTzuk Gallery, Netanya. How did the idea come about?

Ofer Lellouche: The idea has been with me for many years. I began working on it in 1991. Immediately after the First Gulf War, I flew to São Paulo, and on the way I was “stuck” in Paris for 24 hours. As I walked around the city, I arrived at the École des Beaux-Arts, and went into the studio where I had studied in the 1970s with the sculptor César (1921–1998). There were no students about, but there were clay statues in the atelier (workshop) – and it struck me as the only sane place in the world. So when I got back to Israel I decided I would start working on the theme of an atelier. And indeed, I created large paintings and engravings. The idea stayed with me all the time, and I thought that I wanted to recreate the atelier – in the sense of having the same sculpture created many times, by various artists, instead of me doing all of them. So when I was offered an exhibition in Netanya I was happy: since it’s a little bit out of the way, I could do something experimental. And it was very successful.

M.P.L.: What do you mean when you say that it was very successful?
O.L.: Everyone had fun, and people were enthusiastic. I also learned a lot. When you gamble for the first time, you always win; when you invite an amateur sculptor or a student to create a big sculpture for the first time, they make interesting mistakes. Altogether, progress in art is achieved through accidents – and there were plenty of accidents. If I had wanted precise copies, I would have used Chinese sculptors, but I wanted aberrations... When César came to work on my statue and correct it, I thought it was a great honor, that’s how one learns. So I chose a simple and banal subject: a man standing – all the sculptors had done that.
Twenty years went by. In the meantime, I became a much more experienced sculptor, so the gamble is less daunting. As I see it, the current project is more focused, and the result will be more impressive.

M.P.L.: Did you copy works by other artists in the course of your career?
O.L.: The artist has one foot in his own personal history and one foot in the history of art. Marcel Proust once said that all the great works are alike. The mediocre ones try to be original. The atelier tradition means that in the end you don’t know who made what – the student or the teacher – and when you know, there is collaboration. There’s an interesting tension when you don’t exactly know the hands involved. Art is about peers, dialogue, and interaction. It shocks me that today some third-year students have their own studio where they work alone. When I studied with César, there was one atelier for everyone, with one model.  That’s how it should be.

M.P.L.: Are you talking about competition, as well?
O.L. Yes, but about responsibility, too. Especially when it comes to sculpture: helping people carrying things, sharing the cleaning chores, or the food runs. (Jan Rauchwerger and I wanted to open a studio like that, but it didn’t work.) Everyone sees what the other is doing: the model in the middle, and everyone works around him or her. In painting, everything is hidden: the canvas hides the artist, and the artist – the canvas.

M.P.L.: What will happen in the current workshop?
O.L.: I will create a sculpture of a human figure as a model for the participants’ sculptures, and the differences between one sculpture and the next will be much smaller. My intervention will be minimal – but occasionally significant.

M.P.L.: Why did you choose polystyrene as a sculpture material?
O.L.: It’s convenient and easy – easy to pick up, easy to paint, and easy to move about. It’s a material that doesn’t allow for virtuosity, which is another reason I like it.  It’s not something you can sketch with. I’ve made a lot of important works in polystyrene. There’s a lot of power in the simplicity that the material dictates.

 

 

מתי?

ביום חמישי, ה-22 במרץ 2018

הוסף ללוח שנה 2018-03-22 00:00:00 0000-00-00 Asia/Jerusalem פתיחת תערוכה בגלריה: עשה לי פסל למידע מלא: https://www.kfar-saba.muni.il/events/91/